מה אין בה בטלית? העיטוף הזה שלוקח כל אדם למסע אל עצמו, הכתר הזה על הראש שמבעדו כל אחד נראה טהור ונקי

מה היא לא יודעת לאסוף? דמעות ותפילות, רסיסי כאב וטללי נוחם. בת הלוויה האמיתית של כל יהודי. בעיטוף הזהיר, הקדוש, בדרכו של תינוק אל בית רבו, ללקק אותיות קדושות ומתוקות כדבש. כשמטר סוכריות נוחת עליו, עשור אחר כך, בעליה לתורה.

היא איתו כשהוא חוזר הביתה בבוקרה של השבת, מביא איתו אור ועונג ושבת שלום. היא איתו כשהוא מברך נכדים נרגשים בפרוס יום הכיפורים, ידיו נחות בחום על ראשיהם הקטנים, והיא, רק היא, בכנפיה, מעבירה אל תוך נפשם את כל מה שראה בימי חייו שטוב וראוי ולבו מייחל עבורם. טלית היא אור וחום ומוקד של השראה לכל יהודי בכל תחנות חייו. טלית היא לבוש המלכות שלו.

שורת סיום בבידול מסוים – ביראת כבוד, במסירות דקדקנית ובהקפדה על הידור, שלימות ואיכות, אנו מתכבדים להיות האוחזים בנול האריגה של בגדי מלכותו של היהודי הנצחי.